בית-המשפט העליון קבע[1] במקרה בו הוסבו נזקים בשל שביתה כי השאלה המושגית המופשטת שיש להציג היא, אם - ובאיזו מידה - קיימת חובת זהירות בנזיקין המוטלת על שובתים?
הדין האנגלי למשל מגן על זכות השביתה אך קיימת בו נטייה חזקה (הן בחקיקה והן בפסיקה) לצמצם את החסינויות האמורות. במיגזרים רבים של הדין האמריקני מוסדרים ענייני השביתה על-ידי חוק חרות, והרעיון שניתן לחייב איגוד מקצועי ברשלנות עקב נזק שגרם לזולתו עדיין מצוי בשלבים ראשונים של התפתחות. מה שברור הוא, שגם לפי הדין האמריקני אין האיגוד, המקיים את השביתה, רשאי לפעול ללא מגבלות, ובמקרה מתאים עשוי הוא לשאת בנזקים כלפי צד שלישי.
נקבע כי בהיבט המושגי קיימת בישראל חובה בגדר עוולת הרשלנות מצד השובתים כלפי אדם אחר על נזק שגרמו לו במהלך השביתה. כשם שלעובדים מוקנית חירות השביתה, כך גם לבתי-עסק, מוקנית החירות לעסוק במקצועם, מה שקרוי "חופש העיסוק" וכן מוקנית להם החירות או הזכות, לפי העניין, לעשות שימוש במיתקנים, שרשויות המדינה מעמידות לרשותם לפי דין, בסייגים הקבועים בו, ולקבל את השירותים הלגיטימיים, שמותר להם לקבל מרשויות אלה. מקום שקיימת התנגשות בין חירויות שונות או בין "זכויות" שונות, שומה על המחוקק או על בתי-המשפט להחליט מה עדיף.
נקבע כי המציאות של ימינו אלה מלמדת, שרבו המקרים, שבהם מבקשת קבוצת עובדים, שניתנת לה, מכוח תפקידה או למעשה, שליטה על שירותים ציבוריים או גישה למוקדים של צורכי הכלל לעשות שימוש בכוח שניתן לה כדי להשיג את יעדיה כלפי המעביד באמצעות לחץ בלתי נאות על הציבור על-ידי הכרזת שביתה; כל כוח בלתי מבוקר סופו שימוש לרעה בזכות.
במקרה הנדון קבע בית-המשפט כי
"לא זו בלבד שהשובתים יכלו לצפות שייגרם נזק לצד שלישי עקב השבתת האניות, אלא הם חזו את הנזק והתכוונו שאותו צד שלישי יינזק, לא היה נגרע מאומה מחירות השביתה, לו העתיקו השובתים את האניות למקום אחר, אך הם בחרו לנצל עמדה של שליטה על משאבי ציבור, שנקרתה להם, מתוך אמונה שהכול מותר. הם אפילו לא נקטו אמצעים כדי להזהיר את הניזוקים הפוטנציאליים זמן סביר מראש על הבעיה שתעמוד לפניהם עת יגיעו לנמל חיפה. כמוהם כאותו רופא שובת, שבמהלך הניתוח עזב את החולה על שולחן הניתוחים כדי להצטרף לשובתים. בכך הפרו השובתים בצורה משמעותית את האיזון בין חירות השביתה לזכויות הזולת"
לפיכך נקבע כי במעשי השובתים באותו מקרה היה משום רשלנות והם חויבו לפצות את הניזוקים ממעשיהם.
לדעת כותב שורות אלה מן הראוי היה כי קודם וראשית כל יערכו בתי-המשפט את ההבחנה המתבקשת בין מי ששובת ממלאכה ותו-לא (שביתה "פאסיבית") שאז לרוב יהיה מוצדק לפתור אותו מאחריות (למעט אם הופרו על-ידו כאמור חובות זהירות קונקרטיות בעשותו כן) לבין המבצעים מעשה (שביתה "אקטיבית") שנועד לגרום לתקלה או לנזק או להחריפם שאז יהיה מוצדק, בכל מקרה, להטיל עליהם אחריות נזיקית. חופש השביתה כשמו כן הוא: החופש לשבות ממלאכה ולא החופש להזיק. הזכות לשבות ממלאכה לשם עמידה על זכויות אינה מקנה את החופש לעשיית דין עצמי וגרימת נזק מכוון לזולת. לא לכך נועדה חירות השביתה. על הדוגמה האחרונה ניתן למנות היזק למיטלטלין, חסימה מכוונת של דרכי גישה ושל כניסה למקרקעין, גרימת תקלות מכוונות בהליך ייצור או שירות אוטומטי וכיוצא בזה.
באמצו גישה זו (בחלקה לפחות) קבע בית-משפט השלום בירושלים[2] כי גם אם יבוא כברת דרך ארוכה לקראת העובדים (נהגי אוטובוס באותו מקרה) ואף אם היה פוטר אותם מאחריות לו היו מותירים את האוטובוסים בתחנת המוצא או אף בחניון המעביד, נועלים אותם, ומוסרים את המפתחות, כי אז היה סבור כי הגם שגרמו לנזק, עדיין נמצאים הם בגדר ה"סביר והראוי" כמי שמפעילים את נשק השביתה כנגד המעביד. ברם, באותו מקרה, משחסמו את האוטובוסים בחניון ההסתדרות ונעלו אותם מבלי לאפשר למעסיק להוציאם משם במשך שתי יממות הפרו את חובות הזהירות המושגית והקונקרטית כלפיו, פגעו ומנעו ממנו לממש את זכותו היסודית - הקנינית על האוטובוסים. לפיכך חויבו הם בתשלום פיצויים למעסיק. בית-המשפט דחה את הטיעון כי לשם "הפסקת עבודה" באותו מקרה היה על השובתים להותיר את האוטובוסים בחניון הקרוב ביותר אליהם באותה שעה כדי לא להפקירם בשטח וקבע כאמור כי חלה עליהם חובה להשיבם לידי המעסיק או לפחות לאפשר לו גישה סבירה אליהם.
נראה כי באופן דומה ראוי הוא להטיל אחריות גם על מעסיקים ותאגידים אשר ניצלו את השביתה להפרה סיטונאית של חוזים. אם עומדת אפשרות למעביד להקטין או למנוע את נזקי הצד השלישי כתוצאה מההשבתה עליו לעשוק כן ואם לא כן מן הראוי הוא כי ייחשף אף הוא לאחריות נזיקית. כך הוא למשל במקרה בו שביתה של מספר עובדים מצומצם עלולה לגרום לנזק כבד ביותר. במקרים בהם מתרחשת שביתה שכזו מעת לעת מן הראוי היה להטיל על המעבידים את החובה להיערך לקראת פרוץ השביתה הבאה מראש לשם הקטנת נזקיה (כך הוא למשל כשניתן להכשיר בעלות נמוכה יחסית כוח אדם חלופי שישמש את המעביד במקרים כאלה).
כדאי יהיה לעובדים (ולהסתדרות) לזכור כי גם בשביתה לא כל הכלים כשרים ולא הכל מותר. לא ניתן להשליך כל רסן על מנת להפעיל לחץ על המעסיק. שביתה היא שביתה - ותו לא. מן הראוי הוא להביא בפני הערכאות, לשם ליבון ופיתוח ההלכה בעניין זה מקרים בהם חרגו שובתים מתחום השביתה ה"מקובל". לא תמיד על האזרח הקטן דווקא לצאת כשידו על התחתונה כנגד התאגידים הציבוריים
[1] ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ ואח' נ' ההסתדרות הכללית ואח'
[2] ת.א. 17226/95 בית"ר תור בע"מ נ' מועצה פועלי ירושלים
המחבר הינו עו"ד, חבר וועדות המדע והטכנולוגיה, המחשוב והתכנות, הבנקאות והתובענות הייצוגיות של לשכת עורכי-הדין.
תוכן הכתבה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו, אינו חסין מטעויות והשמטות ואין להסתמך עליו לשם ביצוע או הימנעות מביצוע פעולה כלשהי.
www.rnc.co.il
תוכן הכתבה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו, אינו חסין מטעויות והשמטות ואין להסתמך עליו לשם ביצוע או הימנעות מביצוע פעולה כלשהי.
www.rnc.co.il
